לאלון,
הגענו אליך כשכלבתנו סושי (פינצ'רית) הייתה בת 5 חודשים. למרות גילה הצעיר
וכמות האהבה שקיבלה החיים איתה היו לא פשוטים:
- עלתה על הרהיטים
- עדיין היתה עושה צרכים בבית לפעמים,
- נשיכות במשחק,
- "גונבת" ואוכלת מזון וחפצים בתוך הבית ומחוצה לו
- מכרסמת מחברות, ספרים ארונות
- שורטת וקופצת על בני הבית
- נובחת ורצה לדלת כאשר באים אורחים
- לא מוכנה להיפרד, בלילה רוצה (ומצליחה) לישון במיטה שלנו
כבר באיבחון אמרת לנו שאת כל זה אפשר לשנות, אך בראש ובראשונה זה ידרוש שינוי בגישה שלנו ושאין טעם להיכנס לטיפול אם לא תהיה מחויבות מלאה שלנו. ההחלטה לא הייתה פשוטה, אך האפשרות לשינוי ובמיוחד האמירה שלך ,שגם לסושי יהיה יותר טוב אם תדע מה מצופה ממנה ומה אחריותה, זה יעשה גם אותה יותר מאושרת, היטתה את הכף. למרות שהחלטה להיפרד ממנה ל-3 שבועות לא הייתה קלה לנו, כשחזרה מ"סידרת החינוך" איתך (גם בפנסיון וגם בביתך) ראינו שינוי גדול בהתנהגותה. אך זה היה רק תחילתו של התהליך (כפי שהיבהרת לנו מההתלחלה).
בחזרתה הביתה זכתה סושי ל"חדר" משלה (תא ההטסה), שהתברר כמקום חביב ונעים לה. ניסינו כמיטב יכולתנו למלא את ההנחיות המדויקות שנתת לנו לגבי הצבת הגבולות הברורה והעיקרון של חיזוקים חיוביים להתנהגות הרצויה.
לימדת אותנו איך לדבר איתה בטון הנכון בכל סיטואציה ואיך להתאים את סדר היום שלה לסדר היום שלנו.
ליוית אותנו בתהליך (גם בביקורים בביתנו וגם בשיחות טלפון) וגם היום אתה תמיד שמח לשמוע מה עובר עלינו ומוכן לתת עצה כשצריך.
השינוי שסושי (וגם אנחנו) עברנו הוא מדהים והשימחה ההדדית שלך ושל סושי בכל מפגש ביניכם מוכיחה לנו מעל לכל ספק שנוצר ביניכם קשר מיוחד.
תודה,
אילייה, לינה, ייסק ורונית